אליאל נולד ביום כ"ג בסיוון תשמ"ב, 14.6.1982 בכפר תבור. בן לאריה ואסתר, אח לרותם ולגיל- עד.
ילד אמצעי, שריכז סביבו תמיד אור ואהבה.
כבן למושבה- כפר תבור למד והתחנך בבית הספר היסודי ובחטיבת הביניים "כדורי"
, את לימודיו התיכוניים עשה בבית ספר "אורט" בעפולה.

מהרגע הראשון בו נשם אליאל את נשימותיו הראשונות בביתו בכפר הוא הוטען באהבה גדולה לארץ ישראל וחונך לכיבוד הזולת ואהבה ונתינה למולדת.
החל מילדותו שמע סיפורים על דודו, יוסי
אליאל, שנפל בקרב על הבופור במלחמת לבנון ב-1982.
בדיעבד, משבגר, סיפר  שהסיפורים על דודו גרמו לו ללכת בדרך אותה בחר בשירותו הצבאי
- סיירת גולני.

במהלך כל שנות ילדותו ונערותו היה פעיל בכל דבר הגלוי והנסתר מהעין.
ארגן טיולים לילדי המועצה, בשבתות יצא לטיולי אופניים עם גיל-עד וחבריו, התאמן בספורט והיה חבר בקבוצת הכדורגל של הכפר.
 בכל מקום אליו הסתכלת ראית את אליאל- עוזר, מצחיק, מתעניין...

בחודש נובמבר, שנת 2000 התגייס לצה"ל ועבר את הגיבוש לסיירת גולני.
מיד לאחר שסיים את המסלול בסיירת וקיבל את הסיכה המיוחלת יצא לקורס קצינים.
משסיים את הקורס ביקש להגיע כקצין לאחד הגדודים של חטיבת גולני. שם, טען, מתבצעת העבודה הקשה והחשובה עבור קצין- עיצוב דמותו של החייל והפיכתו לחייל ואזרח נאמן ותורם לחברה שסביבו.
אליאל קיבל את תפקיד מ"מ סיור בגדוד 12. אהב את חייליו בנפשו והתייחס אליהם כילדיו.
לאחר תפקיד זה התבקש לעבור ולשמש מפקד צוות ב"עורב גולני".
בהמשך קודם לשמש כסגן מפקד פלוגת העורב.
אליאל אהב את תפקידו בצבא, ראה בו שליחות וניסה בכל מאודו להחדיר בחייליו את ערכי אהבת המולדת בהם האמין.

על אף השירות המשמעותי שלו ורצון מפקדיו שימשיך בצבא החליט להשתחרר לאחר תפקידו כסגן מפקד פלוגת ה"עורב". תוכניותיו לשנים הבאות היו רבות ומגוונות אך בראשן חלום אחד גדול - לטוס לטיול גדול בדרום אמריקה.

ביוני 2005 ארז תיק לא גדול, אמר שלום קצר לכולם והבטיח שהוא חוזר תוך כמה חודשים אחרי שיאסוף כמה חוויות נפלאות בדרך.
הטיול היה מדהים... אליאל החל את טיולו במרכז אמריקה, עבר לדרום אמריקה ואל בוליביה שאהב במיוחד לאור יופייה הבתולי, ההרים הירוקים והלגונות הכחולות חזר שנית בסוף הטיול.
את רוב הטיול עבר עם חברו מהצוות, מתניה. השניים הפכו ל"שם דבר" בעקבות המרחקים העצומים אותם עברו ברגל, עם תיק גדול על הגב.
בעיר אושוייה שבדרום ארגנטינה הכיר את ניצן. בין השניים פרחה אהבה גדולה והם הפכו לזוג.
את סוף הטיול בבוליביה ופרו עשו יחד וחזרו לארץ,
הישר לזרועות המשפחה בחתונתה של אחותו- רותם.

מלחמת לבנון השנייה תפסה את אליאל בעיצומה של תקופה יפה. שעות רבות בילה עם משפחתו ועם חבריו מהילדות ומהצבא, טייל בקביעות בארץ עם ניצן ובציפייה גדולה חיכה ללידה של רותם, שהודיעה שהיא בהיריון ומצפה לבת.
שבועיים לאחר שנפתחה מלחמת לבנון השנייה נקרא אליאל למילואים. הוא שובץ בגדוד 7002 של חטיבת כרמלי בתפקידו המקורי, כמ"מ סיור. הבסיס ממנו יצאו וחזרו לאחר כל פעילות שכן בבית ספר בעיר שלומי. העיר נעזבה כמעט לחלוטין על ידי תושביה בעקבות הטילים הרבים שנפלו בה.
בכל שיחת טלפון והודעה ששלח שידר קור רוח, ביטחון בעצמו ובפלוגה וחזר על כך ש"אין מה לדאוג..." הוא כבר חוזר הביתה.

כשכבר נראה היה שזה נכון, המלחמה מסתיימת ויש הסדר לגבי הפסקת האש עם החיזבאללה
קטע טיל נ"ט אחד חיים שלמים.
ביום ראשון, 13 באוגוסט 2006 אליאל יצא לפעולה ממנה לא חזר.
המשימה הייתה משימה שגרתית, נשלחו להביא אספקה למחלקה ששהתה מספר ימים בשטח.
עוד בזמן ההתארגנות, נשמע קול פיצוץ של פגיעת טיל מגבעה קרובה וקולם של נפגעים ממחלקת ה"גיל".
אליאל ומחלקתו מיהרו למקום בו נפל הטיל והחלו בפינוי הפצועים לכיוון נקודת פינוי הנפגעים שהוגדרה על ידי סגן מפקד הפלוגה. בזמן שאליאל וסמל המחלקה, אלעד רם, העבירו את אחד הנפגעים לנקודת הפינוי פגע טיל נוסף במקום בו עמדו.
אליאל ואלעד נהרגו שניהם במקום.

בחייו ובמותו שימש סמל ומופת לחברות, ערכיות וגבורה.
חסרונו, אובדנו.. מורגש בכל פינה ואצל כל אדם שחייו הצטלבו באלו של אליאל.

אליאל נקבר בבית הקברות בכפר תבור ליד דודו, יוסי אליאל. במותו היה רק בן 24 שנים.
לאחר מותו הועלה לדרגת סרן.